הראשון לספטמבר במציאות חדשה

טריגר אובדן אם.

אבלות.

.

.

.

.

2.9.2022

בעולם שהוא תקין, אתמול עד השעה 8:00 כבר הייתי מקבלת כמה הודעות בוואטסאפ, שיחת וידאו נלהבת וטלפון אחד.

בעולם שהוא תקין, עד השעה 9:00 כבר הייתי מקבלת עוד 2 שיחות לפחות: אחת לשאול איך היה לאלון ולגפן במסגרות החדשות, והשניה - רק בשבילי.

"איך את דותני יפה שלי? איך היתה לך הפרידה? מה התכניות שלך להמשך היום? ומתי אנחנו נפגשות כבר??״

היא הייתה מוסיפה גם איזה: ״זה לא בסדר, אני מתגעגעת!״ (בציניות-פולניות-וחן ששמורים רק לה, גם אם לא התראינו כמה שעות בודדות).

במציאות שהיא תקינה, יש לי עם מי לדבר ולהתייעץ על הכל, על כל הדברים שאף אחד בעולם לא מתעניין בהם. על שטויות קטנות והתלבטויות על זוטות.

במציאות שהיא תקינה, יש לי אמא.

חודש שלם שלא שמעתי את הקול שלה, היא לא ליטפה לי את היד, לא חיבקה אותי עם ידיים אוהבות וחמות, לא נישקה אותי.

חודש שלם שאני חיה בבדידות וריקנות חדשה ואיומה.

חודש שהלב שלי מרוסק, ואני אפילו לא יודעת איך להתחיל לחפש את אלפי החלקיקים שהתפזרו במרחב.

הכל מוזר בלעדיה, תפל.

הצחוק לא מגיע לקצה גבול היכולת, החמצן לא ממלא את הריאות. וכל רגע שמח, הוא גם כל כך כל כך עצוב.

הראש שלי מבין את שלבי האבל, אני יודעת ומבינה רציונאלית את הכל - את מה שאומרים לי המשפחה והחברים, את מה שקראתי וכתוב בספרים.

אני מבינה את כל מה ש״צריך״ לקרות ועלול את כל מה ש״היא היתה רוצה״ שאני אעשה ואת כל מה ש״אני חייבת לעשות״ בשביל הילדים, בשביל אבא המתוק שלי, בשביל המשפחה.

וגם בשבילי.

אני יודעת שהחיים חזקים מהכל ושהזמן מרפא, או לפחות עוזר לטשטש את הכאב. שהשנה הראשונה היא הקשה ביותר, וכל אירוע ״ראשון״ בלעדיה הוא פצע מדמם.

אני מכירה את כל הקלישאות - ויודעת שהן נכונות, שהן הכוח שעוזר לעולם הזה להמשיך ולהתקיים.

אבל לעומת הראש והרציונליות, הלב שלי מספר סיפור אחר. אחד שהוא הרבה יותר מורכב.

בכנות?

אני פשוט רוצה את אמא שלי.

אני רוצה אותה. איתי. פה.

אני לא רוצה להסתפק בזיכרונות, אני רוצה לייצר חדשים - איתה.

אני לא רוצה לדמיין מה היא היתה אומרת אם היא היתה פה, אני רוצה שהיא תגיד לי בעצמה.

אני לא רוצה לחיות במציאות שהיא לא חלק ממנה.

אני משתוקקת לאמונה. הלוואי והייתי יכולה להאמין שהיא במקום טוב יותר, שהיא לא סובלת, שהיא בגן עדן, במציאות אוטופית, רואה אותנו מ״למעלה״, נחה לה עם סבא וסבתא שלי.

אני באמת רוצה להאמין בעולם שאחרי, בגלגולי נשמות ובכוח עליון.

אבל במציאות? אני לא מאמינה בכלום. ואת השבועות האחרונים אני ״מבלה״ בעודי מחפשת אמונה. קוראת ספרים, שומעת פודקאסטים וסיפורי ניסים ונפלאות של אנשים, מחפשת סימנים - פרפרים, חלומות ושברי רמזים. אני מוצאת את עצמי ״עובדת בזה״ במקביל לחיים, מנסה בכוח לגרום לעצמי להרגיש, להתרגש, להיות פחות צינית.

עוד לא הגעתי לשם, אפילו לא קרוב - והלוואי ואצליח למצוא אותה. הלוואי ואמונה תספק לי נחמה. גם אם היא חלקית.

……..

אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת את זה, על פני השטח ״חזרתי לשגרה״ וכביכול ״לעצמי״.

אבל בפועל?

בא לי לספר שזה רחוק מהאמת.

שאני רחוקה מלהיות ״בסדר״.

שאני מבלה המון שעות מהיום שלי בבכי, בבהייה בחלל, במחשבות, ברצון למצוא משמעות, בניסיונות לאגור כוחות לצאת מהמיטה ולחבוש את אחד מאינסוף הכובעים שלי בעולם האמיתי.

אני בקושי ישנה בלילות וחולומת חלומות מזעזעים, אני חושבת עליה מאות פעמים ביום ונחנקת-קופאת-בוכה-צוחקת-מחייכת-נעצבת. כל אחד מהרגשות מקבל במה וזרקור בהפרש של שניות.

וזה מרגיש לי בסדר גמור, טבעי לחלוטין, גרוע ממש ועצוב בו זמנית.

וזו פשוט המציאות.

אז בחרתי להגיד את זה בקול רם, ולתת לה מקום.

ואולי בפעם הבאה שתרצו לשאול אותי ״מה נשמע״ תדעו ששלומי הוא רכבת הרים.

שהתשובה שאתם מקבלים באותו הרגע, רלוונטית לאותו הרגע בלבד.

שאין לי מושג.

שאני אבודה.

שאני כל כך מתגעגעת לאמא שלי, שזה כואב.

שהכאב הזה הוא מה שצריך להיות כרגע, וזה בסדר גמור.

..............

תמונה שצולמה ב 1.9.22, ולרגע אחד היה גם טוב בלב.